חברים לדרך

סוף השבוע הזה היה סוף שבוע של שכרון חושים, לא, לא הייתי ביוון, ולא, לא פגשתי אף אחד, הייתי בבית, לבד מול המחשב, וצאו מהראש הכחול שלכם.

הייתי San Diego Pain Summit שזה כנס כאב ענק, שלושה ימים של הרצאות מרתקות על כאב ולמדתי ה מ ו ן. אני עוד אכתוב על זה בעתיד אבל ה-הרצאה שהכי השפיעה עלי הייתה

ההרצאה על כאב ובושה.

שמתם לב שכאשר כאב הוא אקוטי הוא מתקבל חברתית באהדה, למשל, אם מישהו נופל ושובר את הרגל יש התגייסות קהילתית סביבו.

אך כאשר הכאב הוא כרוני, ההפך הוא הנכון,

אדם הסובל מכאב כרוני בדרך כלל מקבל דחייה חברתית, תגובות של חוסר אמון בתלונות שלו, אנשי מקצוע מעבירים אותו מאחד לשני אם הסטיגמה של בעייתי, בקופת חולים למזכירה כבר נמאס ממנו, המשפחה והחברים מתרחקים ממנו,

ובעצם הוא נשאר לבד. תחושת בדידות בתוך הכאב מביאה חוסר וודאות וחוסר אונים המגבירים את הכאב.

הוא מקבל מסרים של: תתגבר על הכאב, תתעלם ממנו, תפסיק להתבכיין. מסרים מאוד כווצים, מקטינים שמגבירים את הסבל.

הוא מואשם במצבו: בגלל שלא עשית את מה שאמרתי... לו עשית את התרגילים... למה אתה לא... וזה גורם לו לפקפק בעצמו.

כל אלו מייצרים בושה על כך שהוא לא מצליח להשתלב בחברה כמו כולם ולהיות מה שמצפים ממנו.

מעט מאוד אמפטיה בדיוק לאדם שצריך להכי הרבה.

השבוע הגיעה אלי מטופלת שסיפרה לי שהחוויה הכי קשה שלה ב"טיול" בין מטפלים הייתה שכולם אמרו לה שהמקרה שלה מאוד מסובך, מיוחד. בכל מיני צורות הדגישו לה שהיא לא כמו כולם, שהיא מוזרה, והיא הרגישה שמשהו לא בסדר אצלה.

והיה לי עצוב לשמוע, ועכשיו אחרי ההרצאה אני מבינה יותר את תחושת הרווחה שלה כאשר אמרתי לה שראיתי כבר מקרים דומים כמו שלה. היא רק רצתה להמשיך להרגיש שייכת, להיות כמו כולם.

יש לי מסר למטפלים, מאמנים, חברים, בני משפחה,

אולי הדבר הכי חשוב שאני אוכל להגיד לכם, האנשים שמלווים לדרך של אנשים כאובים, תנו להם להרגיש רגילים, אל תתנשאו בעצות, אל תתמקדו בהאשמות, תנו להם לכוון, ופשוט תיהיו חברים לדרך.