• עדי דוידוביץ

הסיפור על הכלב

יש לי שכנה שבכל יום יוצאת לטייל עם הכלבה וכל יום זה אותו הדבר.

בכל יום היא מגיעה עם הכלבה לקצה החורשה, משחררת את הכלבה מהרצועה ומבלה את החצי שעה, שלושת רבעי השעה הבאים בצעקות. "בובה, בובה בואי הנה", "בובה, אל תרוצי", "בובה, אמרתי לך לא לברוח" למי שלא מאמין יכול לחפש באחד מהפוסטים שלי בדף הפרטי מלפני שנה+, השכנה הזו פשוט מרימה את כל השכונה בצרחות שלה. ואני, כל מה שעובר לי בראש שזה קורה הוא: איך יתכן שכל יום זה אותו דבר?

במשך כמעט שנתיים (שאני גרה פה) כל יום זה אותו הדבר. איך יכול להיות שהיא חוזרת על אותה טעות כל פעם מחדש?

איך יתכן שהיא לא מבינה שאחד מהשניים צריך לקרות, או שהיא לא תשחרר את הכלבה מהרצועה, או שהיא תבין שזה מה שהכלבה שלה עושה, בורחת ברגע שמשחררים אותה, ותפסיק לצרוח? איך היא לא משנה משהו כדי לקבל תוצאות אחרות?

ואז אני חושבת על כל המטופלים שלי שמקבלים את אותה תוצאה כל פעם: כאב, וממשיכים לעשות את אותה התנהגות כל פעם: הימנעות. איך אנשים במשך שנים נמנעים מתנועה, כל פעם הם מוותרים על משהו אחר כי זה מכאיב להם, ועדיין מקבלים את אותה תוצאה, כאב. אנשים ממשיכים ללכת לרופאים ומקבלים את אותה תוצאה, כאב. אנשים ממשיכים ללכת לבדיקות ומקבלים את אותה תוצאה, כאב.

ממשיכים באותה התנהגות. שנים. אם אתם רוצים לקבל תוצאות אחרות, אתם צריכים לשנות את ההתנהגות. נקודה.







18 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רוצים לקבל עדכונים מהבלוג שלי למייל שלכם?

הרשמו עוד היום!

תודה! העדכונים מהבלוג שלי יגיעו ישירות לתיבת המייל שלך