החוקים של לביא

אני רוצה לספר לכם על הבן הצעיר שלי, לביא,

הבחור מאוד חכם ולמד כבר מגיל קטן שחוקים עוזרים להסתדר בעולם,

למשל, הוא תמיד יושב בצד שמאל של הרכב (החוק) אז אם הוא רוצה להיזכר מה הוא צד שמאל זה הצד של החלון,

או, אוכלים רק ממתק אחד בבית (זה החוק שלי) אז הוא מחשב מהבוקר מה הוא רוצה לבחור במהלך היום. אצל סבא וסבתא יש חוק שונה, שם מותר לאכול כמה מתוק שרוצים.

או, כאשר הולכים לישון, מותר לי לכסות אותו רק עם צד אחד של השמיכה (החוק), זה הצד הרך יותר.

חוקים עוזרים לנו להתנהל בעולם, בזכותם יש פחות תאונות דרכים, בזכותם אין טעויות במתן תרופות בבית מרקחת, בזכותם לכל אחד יש זכות בחירה בקלפי. יש כמובן גם המון חוקים לא כתובים, כמו זכות קדימה לקשישים בתורים, כמו מתן מקום ישיבה לאישה בהריון באוטובוס.

מלא חוקים שכולם לטובתנו,

עד שהם לא,

יש לנו גם חוקים פנימיים אישיים שמפריעים לנו לתפקד, למשל, אני חייבת להיות נחמדה לכולם,

זהו חוק שהוא מאוד נחמד אבל מה קורה אם מישהו לא נחמד אלי? האם אני עדיין נחמדה אליו?

או אני חייבת שכל העבודות שלי יהיו מושלמות,

זה חוק מאוד מקדם אבל מה קורה אם העבודה שווה פחות מנקודה בתואר ואין לי זמן להשקיע בה? האם עדיין שווה לי שהיא תהיה מושלמת?

ויש גם חוקים אחרים שמפריעים לנו, למשל, אני חייבת לשבת ישר, או אסור שהברכיים שלי יעברו את קו האצבעות, או אני חייבת עבודה לא מול מחשב, כי זה פוגע בצוואר.

גם החוקים האלה הם אישיים, אז כמו כל החוקים, לפעמים החוקים טובים לנו, ולפעמים לא,

אבל חוקים הם רק חוקים, הם לא אמיתות מוחלטות,

באנגליה ואוסטרליה נוהגים בצד ההפוך של הכביש, לא בכל המדינות יש זכות בחירה לכולם, יש מקומות בהם תרופות אינן מנותרות מרכזית, לא בכל מקום קמים לנשים בהריון או נותנים זכות קדימה לקשישים.

חוקים הם רק חוקים, והם טובים רק כאשר הם משרתים אותנו, וכאשר הם לא... אנחנו צריכים ללמוד להיפרד מהם.