כאילו האדם שאתם מצפים ממנו הכי הרבה, גם דברים בלתי הגיוניים בכלל
האדם הזה שאתם מאוכזבים ממנו הכי הרבה, וממש לא מספיקים להגיד לו את זה,
מי שאתם לא מפסיקים להעביר עליו ביקורת, להסביר לו במה הוא טעה ואיך הוא היה יכול לעשות את זה יותר טוב, על בסיס שבועי משתמשים ב "אמרתי לך" שזה המשפט המעצבן ביותר על פני כדור הארץ, ומזכירים לו שוב ושוב את כל הטעויות שלו מקטנות ועד גדולות, גם הן נעשו בכוונה וגם אם בשוגג.
אתם יודעים מי זה האדם הזה?
אתם.
אתם הכי פחות נחמדים לעצמכם,
אתם לא סולחים לעצמכם על טעויות שהייתם סולחים לאחרים.
אתם לא רכים את עצמכם כמו שאתם רכים עם אחרים.
ואתם בטח לא מציבים לעצמכם מטרות הגיוניות כמו שהייתם עושים לאחרים.
למה?
כי נדמה לנו שלנו צריך להיות כוח רצון יותר מלאחרים.
כי נדמה לנו שאנחנו צריכים לדעת יותר מאחרים.
כי נדמה לנו שאם החלטנו זה יהיה קל לעשות.
כי נדמה לנו שאם אנחנו יודעים מה נכון אנחנו אמורים לפעול כך.
ושוכחים שיש מציאות מסביבנו.
למשל אם החלטנו לא לאכול אחרי 6 בערב ופתאום מוצאים את עצמנו אוכלים ב 7 כי כל היום רצנו אחרי הילדים ולא היה לנו זמן לשבת בשקט ולאכול.
אם זה היה קורה לחבר טוב היינו מסבירים לו שזה קשה, המציאות קשה, ואפשר לוותר על החלטות במצבים כאלה. אבל לעצמנו אנחנו נכעס וניהיה מאוכבזים כי אנחנו שוכחים להיות החברים טובים של עצמנו.
אנחנו שוכחים שאנחנו לא באמת יכולים לעשות יותר טוב מכל אדם אחר כי אנחנו לא יותר טובים מכל אחד אחר, לכולנו יש קשיים, לכולנו יש חיים שמפריעים בכל מיני דברים, וכולנו מתקשים.
אם הייתי צרכה לתת לכם טיפ אחד לחיים הוא יהיה:
תנסו להיות חברים הכי טובים של עצמכם, כי זה מגיע לכם.
Comentários