אל תבכה

"אל תבכי... אל תיהיי עצובה..." מכירים את זה? "אל תכעסי", "לא צריך לבכות על חלב שנשפך", "תפסיקי להתעצבן" משפטים שהמטרה שלהם לבקש מאיתנו שנפסיק להרגיש או לעשות משהו שאנחנו מרגישים. (נכתב בלשון נקבה אבל יכולים להטות את המילים בראשכם לזכר).

אנחנו רוצים שאנשים ירגישו פחות סוג אחד של רגש (כאב, צער, כעס, עצב) אבל אין לנו בעיה עם סוג אחר של רגשות (שמחה, אושר, התרוממות רוח).

החברה רוצה שאנשים יפסיקו להתנהג בצורה מסוימת שמביעה רגש שהיא לא נאותה או תרבותית, בכי כביטוי לצער, צעקות כביטוי לכעס, אבל אין לנו בעיה עם צחוק כביטוי שמחה, חיבוק כביטוי לאהבה. לבקש מאנשים להסכים להציג רק מגוון מסוים של רגשות, או מגוון מצומצם של התנהגויות זה כמו לבקש מאנשים ללכת רק על רגל אחת, כי הרגל השנייה היא פחות טובה, לא לעכל רק מהמעי הדק, כי חלק ממנו הוא פחות מקובל. מה יקרה אם נלך עם רגל אחת? מה יקרה אם נעכל רק עם חלק מהמעי?... גוף לא יכול לתפקד בצורה מיטבית עם חלק.

רגשות הם מרכיב לא פחות חשוב משום דבר אחר בתפקוד של הגוף שלנו, הם חלק בדיוק כמו כל חלק אחר, נכון, הם לא איבר שאפשר לחקור אותו אבל הם מפעילים את האיברים. אנחנו כועסים בבטן, עצובים בלב, עצבניים בידיים... אין הבדל בין גוף לנפש, הם יחידה אחת.

למרות שאנחנו לא אוהבים את הרגשות ה"שליליים" ואנחנו לא מרגשים בנוח עם ההתנהגויות הרגשיות המלוות אותם... הם חלק מהשלם. אם אנחנו רוצים להיות שלם, אם אנחנו רוצים תפקוד מירבי של כל החלקים אנחנו צריכים לקבל אותם. ולתת להם מקום.

תנו לעצמכם רשות לאהוב עד הסוף, וגם להיות עצובים עד הסוף, לשמוח עד השמיים וגם לכעוס עד לשם. קבלו את עצמכם שלמים.