אין כמות של צבע שתכסה את העצב

אין כמות של צבע שיכולה לצבוע ולהסתיר את הטראומה שעברת (רובין ולסר).

הצורך שלנו בשליטה הוא כל כך גדול שאנחנו מנסים להכיל אותו על המי שאנחנו. נדמה לנו שאם אנחנו יכולים לשפץ את הבית, לחדש את הפרקט, לצבוע קירות ולהחליף רהיטים, אז אנחנו יכולים לשפץ הכל בחיים.

אנחנו רק שוכחים שאין לנו באמת שליטה, כי הקבלן של הפרקט לא עשה עבודה באמת טובה, והצבע שבחרנו לחדר השינה לא יצא בדיוק מה שרצינו, והרהיטים שהזמנו הגיעו באיחור של חצי שנה כי הם נתקעו במכס.

גם בעולם הפנימי שלנו אין לנו דרך לשלוט, כמו בעולם החיצוני.

אנחנו לא יכולים לשלוט בכמה עצבניים אנחנו אחרי לילה בלי שינה כי הילד בכה כל הלילה, לא משנה כמה נשנן לעצמנו את ה"קומבייה" העצבים שלנו יהיו מתוחים.

אנחנו לא יכולים לשלוט ברעב שלנו, בצמא, בעייפות, וגם בכל שאר התחושות שמייחסים אותן לנפש כמו – כעס, עצב, וחרדה.

אנחנו לא יכולים להפסיק לפחד גם אם כי ממש בא לנו, זה לא משנה כמה ספרים לחיזוק העצמי נקרא, כמה טיפולים נעשה, רק הגוף שלנו בעצמו יוכל להפסיק את תגובת הפחד... בזמן שלו...

נכון שיש לכם דרך להשפיע, נכון מדיטציה עוזרת, נכון נשימות עוזרות, נכון להסיח את הדעת עוזר, אבל אין לנו דרך לבטל תחושה. אם הגוף נכנס למצב מלחמה, אנחנו לא יכולים לבטל את הקריאות אזהרה.

פחד לא עובר כי מבקשים ממנו, פחד לא עובר כי מסבירים לו בהגיון שאין לו היגיון, פחד גם לא עובר שמספרים לעצמנו סיפורים מחזקים ופונים לכוח רצון.

אי אפשר להגיד לגוף להפסיק להגיב לטראומה,

אי אפשר להגיד לו – "תתגבר כבר",

לגוף יש את הפיזיולוגיה שלו והוא... ימשיך בשלו.

אז לא, אי אפשר להפסיק לפחד כי כואב, אבל כן אפשרי לחיות למרות שיש פחד.