איזה מתח!

אתם זוכרים את 24, סדרת הטלוויזיה? אתם זוכרים איך ג'ק באואר שניסה להציל את העולם והיו לו רק 24 שעות, כל פרק בסדרה היתה שעה מתוך היממה הזו.

איזה מתח!! אני הייתי מחכה בכל שבוע בכדי לדעת מה היה הצעד הבא שלו, אני אוהבת סרטי פעולה ומתח, כילדה קראתי את כל ספרי הבלשים שיש השלישיות, רביעיות, חמישיות, שישיות והשביעייה הסודית והכלב.

וסרטי דרמה עצובים... אני יכולה לבכות שעות אחר כך. אני מתאהבת בכל אחד מהגיבורים, כאשר הם נפרדים זה כאילו מישהו שבר לי את הלב. אני כל כך אוהבת רומנים, כילדה קראתי את כל הרומנים האפשריים. אני אוהבת לשקוע לתוך העולם הזה של מי אוהב את מי. הלב שלי מתמלא בהתרגשות בכל פעם מחדש.

אבל אני שונאת סרטי אימה, אוהבת את המתח והדרמה, ושונאת את הפחד.

בסרטי אימה אני ממש אומללה, הדופק המהיר והנשימה, הידיים שלי רועדות ואני עוצמת את העיניים בכל הקטעים הממש מפחידים (למרות שהפסקול עושה חלק ניכר מהעבודה, אני מפחדת רק ממנו).

אף אחד בעולם לא יכול לפתות אותי לראות סרט אימה, בעד שום הון בעולם, אתם יכולים לנסות לשכנע אותי – זה רק סרט, זה קטשופ, אלו שחקנים וכולם בחיים, למה את מתנהגת כמו ילדה קטנה? זה לא משנה כי החוויה היא כל כך עוצמתית בגוף שלי שזה פשוט סבל. סיוט.

אז כאשר אנשים עם כאב כרוני אומרים לי "זה אמיתי" אני יודעת,

וכאשר אני אומרת שהמקור של הכאב הוא במוח זה לא אומר שהוא לא אמיתי,

זה רק אומר שלפעמים המוח יכול להגיב ל"סרט" פנימי,

ואני יודעת קשה להאמין לי, אבל תחשבו על הפעם האחרונה שטעיתם ודאגתם סתם,

ילד שלא ענה לטלפון – המוח שלכם מיד החליט שהוא בטח נפגע בתאונת דרכים

הזמנה לשיחה אצל הבוס – המוח שלכם מיד החליט שמפטרים אתכם

היא/הוא אמרו את המשלט "אנחנו צריכים לדבר" – והייתם בטוחים שנפרדים ממכם.

כמה פעמים המוח שלכם טעה בחיים שלכם?

אולי הוא טועה בעוד כמה דברים... תחשבו על זה.