איזה טיפוס אתם?

איזו טיפוס אתם בתגובות ללחץ?

קחו למשל את הקורונה, בשבועות הראשונים, איך הגבתם?

האם הגבתם ב fight? כלומר התעצבנתם, התקשרתם לכל העולם לברר מה קורה, יצאתם להפגנות, חיפושים באינטרנט מה אומרים מומחים, אספתם כל פיסת מידע אפשרית.

או הגבתם ב flight? הקשבתם לכל ההנחיות, לא הורדתם את המסכה בחוץ, שטפתם את הידיים מאה פעמים ביום, נשארתם בבית, התכנסתם בתוך עצמכם.

אז באיזה סגנון הגבתם לסכנה שהייתה סביבכם?

הסגנון בו הגבתם הוא התגובה המותנת הראשונה שלכם, אולי היא קשורה לגנטיקה אולי ללמידה חברתית, אבל היא ברירת המחדל של מערכת העצבים שלכם במצוקה.

כאשר המצוקה הראשונית ירדה חזרתם לתפקד כרגיל, מי שעשה יותר מידי ירד בתגובתיות שלו, ומי שנמנע התחיל לחשב איפה הוא יכול לחזור לשגרה.

זו התנהגות בסיסית, חייתית, למה חשוב להכיר אותה?

כי כאב הוא סוג של סכנה,

אם סכנה מוציאה מאיתנו לוחם שיוצא לקרב אנחנו תוך שבוע נלך ל9 רופאים, נקבע תור אצל 20 מטפלים, ונדע את כל מה שצריך לדעת מחיפוש בגוגל תוך 24 שעות.

אבל להיות לוחם זו לא הדרך הנכונה, החיפוש באינטרנט רק יגביר את המצוקה, בדיקה אצל כמה רופאים רק יגביר את התסכול כי לכל רופא דעה אחרת וזה מבלבל. להיות מטופל בכמה שיטות שונות במקביל זה לא יעיל, אי אפשר לדעת אם הטיפול עוזר או מחמיר, וזה מבלי לקחת בחשבון שגם להם תיהינה אבחנות נוספות. במרבית הפעמים הכאב ישתחרר מעצמו ואין סיבה לראות רופא או ללכת לטיפול כל כך מהר.

אם סכנה מוציאה מאיתנו הימנעות/בריחה, כאשר הכאב יופיע אנחנו נחליט להפסיק את מה שעשינו (ספורט, ישיבה, עמידה, וכדומה), אנחנו נימנע מכל גירוי שמחמיר או עלול להחמיר את הכאב, אולי אפילו נכנס למיטה ונמנע מתנועה בכלל כדי לא לגרות את המקום.

אבל לקפוא ולברוח מהכאב זו לא דרך התמודדות טובה, תנועתיות חשובה לריפוי הטבעי של הגוף, חוסר תנועתיות מייצרת חוסר שימוש נלמד ובעצם מחלישה קשרים במוח החשובים לתפקוד שלנו. כניסה למיטה מלמדת את המוח שלנו שמשהו ממש רע קרה ומעודדת אותו להגביר את הכאב.

אז מה עושים עם המידע הזה?

התפקוד הנכון הוא איפה שהוא באמצע, בין הלוחם לבורח,

לשמור על תנועה יחסית, אחרי כמה זמן להגיע להיבדק אצל רופא משפחה שיחליט אם יש סיבה להמשך ברור או שזה כאב שריר שלד שיחלוף מעצמו.

איך עושים את זה?

אם אתם לוחמים, כאשר יגיע כאב עצרו, קחו אוויר עמוק, אולי אפילו תבקשו מחבר או בן משפחה שיזכיר לכם שאתם לוחמים ובקשו ממנו לעצור מבעדכם להתחיל את הקרב על הכאב ולחכות עד שהמוח ירגע ועד שהגוף ירגע.

אם אתם בורחים, כאשר יגיע כאב המשיכו לזוז, אולי אפילו בקשו מחבר או בן משפחה שיזכיר לכם שאתם בורחים ובקשו ממנו שישמור עליכם בתנועה, שידאג שלא תכנסו למיטה ותמשיכו לתפקד רגיל עד שהמוח ירגע והגוף ישתף פעולה.

זה לא משנה אם אתם לוחמים או בורחים, יש לכם עדיין את האפשרות להבחין בתגובה לבחור לשנות אותה, לקבל החלטות באמצע, בין הלוחם לבורח.